שלום. ברשות חברי הוועדה, ברשות החיילים הפצועים שנמצאים פה, בגוף ובנפש, אני רוצה שתי הערות ענייניות הוספה לחוק ואני אסביר גם אחרי זה למה. אחת, שבחוק יהיה כתוב שבבין הזמנים בחורים בגיל גיוס עושים שבועיים גדנ"ע פעמיים, ושבסעיף נוסף בחוק יהיה כתוב שגם בחור ישיבה שמגיע לגיל 20 חייב בחמישה ימים בבקו"ם כדי ללמוד על המסלולים השונים לחרדים.
למה אני אומר את זה? כי אפשר לחוקק מה שרוצים לחוקק, אם אין רצון ואם אין אמירה של ראשי הישיבות שהדבר הזה הוא חשוב להם בצורה זו או אחרת אז לא יקרה כלום. אם אי אפשר לתת לבחורים שבועיים גדנ"ע שיראו מה זה צה"ל, שיראו מה זה לירות, כי אולי בעוד שנה או שנתיים הם ירצו להתגייס, אם אין את שיתוף הפעולה הזה אז לא יהיה כלום.
כי השאלה החשובה כאן בחוק הזה זה האם הציבור החרדי רוצה להיות שותף או לא רוצה להיות שותף, זאת השאלה. כי אם אנחנו כמו הצאר הרוסי, או אנחנו כמו הקיסר הגרמני אז לא יקרה כלום. אם אין אמירה ברורה, והיא לא תצא מהחדר הזה, היא תצא מההנהגה הרוחנית שלהם, אם אין אמירה שרוצים את הדבר הזה, ברגע שיש רצון אפשר לבנות את הכול בכל מיני הסדרים, אבל אם אין רצון ואם אין אמירה חינוכית רוחנית שרוצים להיות שותפים לדבר הזה אז לא נצא משום דבר, לא משנה מה יהיה כתוב בחוק.
אני ניסיתי כשהייתי מנהל הימלפרב לארגן ביום הזיכרון לחיילי צה"ל לימוד משניות עם תלמוד תורה מסוים ומי שניהל את הישיבה התלהב מזה, אמרתי שתלמידי הימלפרב יבואו, נלמד משניות ונחזור. לא אל מלא רחמים, לא חיילי צה"ל, לא כלום, והוא התלהב. הוא אמר: אני רק צריך לקבל רשות. שבוע לפני יום הזיכרון אני אומר לו נו? הוא אומר לי: אני מתבייש להגיד לך שלא קיבלתי רשות. אז אם אין את הרצון הזה, את ההכרה, אז על מה אנחנו מדברים כאן? לא ייצא כלום.
ואני רוצה להיות פה לנוער החרדי שרוצה להתגייס, חבל שאסור להם להגיע לכאן. הרי כולנו יודעים שיש נוער חרדי שרוצה להתגייס ואין להם פה. ואני אוהב אותם ואני רוצה שיהיה להם חיים ומי שלא מתאים לו ישיבה, אני רוצה שיהיה לו צבא ואחרי זה יהיה לו השכלה ושהוא יהיה שותף למה שקורה כאן, שיהיה לו חיים יותר מלאים ממה שאפשרי למי שלא רוצה לשבת ליד הסטנדר כל היום. ואני אומר למה לא נותנים להם ברכה בישיבה? לא מתאים לך ללמוד, ראש ישיבה נותן להם ברכה ונשיקה והוא חוזר לישיבה והוא מקבל חיבוק. זה כל מה שצריך.
אבל אם אומרים לו שאין לו חלק לעולם הבא ואם אומרים לו שהוא ידפוק את השידוכים של אחותו ואם הוא צריך לישון בבית החייל בגלל שהוא לא יכול לחזור לשכונה, אז איך יהיה גיוס? איזה גיוס יהיה?
הנוער החרדי הם לא מכסות, הנוער החרדי הם אינדיבידואלים, הם אנשים, יש להם מה להגיד, יש שם גם נוער נפלא, אבל קובעים בשבילם. במדינה דמוקרטית אדם הופך להיות מכסה? חשבתי שבמדינה דמוקרטית אדם הוא אינדיבידואל. יקבעו להם מכסות? אתם יודעים למה יש מכסות. תיתנו להם אפשרות, שחלק מהחוק יהיה שמסבירים להם: עכשיו אתם יכולים להמשיך בישיבה, עכשיו אתם יכולים להצטרף לישיבת הסדר חרדית, עכשיו אתם יכולים ללכת לתחום כזה או תחום אחר.
אבל אם אין מערך הסברה בתוך החוק שמחייב את הבחורים לשמוע הם לעולם לא יוכלו להכריע, אנחנו שוללים מהם את הבחירה החופשית. מה, ראש הישיבה יגיד אתה בטלן אתה הולך? אני הייתי אומר הופך, אתה תלמיד חכם אתה תלך, שהבטלנים ואלה שחלשים בדת שיישארו. ראש הישיבה יחליט עליהם? למה בן אדם במדינה דמוקרטית בגיל 18 ובגיל 20 לא מחליט על החיים שלו?
אני לא אחזור על הדברים שלך, בכלל המראות קורעי הלב האלה של ההורים השכולים, בכלל לא אמרתי לכם שאני מדבר פה בשם הבת שלי נועה שבעלה הצדיק ינון נהרג לפני שנתיים.
הדמורליזציה שתהיה בכוחות המילואים אם לא יראו את הפנים החרדיות יחד איתם, וכמה ישמחו לקראתם וכמה יקבלו אותם וכמה כל ההקפדות שעכשיו מנסים להכניס בתוך החוק כדי שיהיה להם יראת שמים, כל החיילים החילוניים והמסורתיים והכיפות הסרוגות, כולם ירצו לבנות להם את הכול כדי שהכול יהיה להם בקדושה ובטהרה, רק שנראה אותם אומרים: אנחנו באים איתכם.
ואי אפשר גם לרמות את החרדים, מי שהולך לצבא משתנה, מי שהיה בקרב משתנה. יש אנשים שנעשים יותר דתיים ויש אנשים שנעשים פחות דתיים, כי יש להם טענות על ריבונו של עולם. אי אפשר להגיד להם שהם לא תשתנו ואי אפשר להבטיח שום דבר להורים ואי אפשר להבטיח שום דבר לאמא חילונית, אי אפשר להבטיח לה שהבן שלה יחזור, ואי אפשר להבטיח לחייל שהוא יחזור בלי יד. ככה זה מלחמה, אנחנו במלחמה אכזרית והיא לא נגמרה. אז מה מבטיחים? שהכול יהיה בסדר, יגיע משגיח כשרות? כשהנפש פוגשת מוות – ערכתי חופה לבחור, הבאתי את החתן ואת הכלה, אנחנו מדברים על החתונה ופתאום הוא אומר לי: ירמי, אתה צריך להבין, המפק"צ שלי מת בידיים שלי, זה עכשיו לפני החתונה. אז הוא לא השתנה? כולם משתנים.
כל שבוע אני פוגש בוגר אחר של הימלפרב, רבים מאוד עם סוג כזה או אחר של פוסט טראומה. הם מצליחים, הם ממשיכים, מלחמה משנה חיים, היא משנה מדינה, ההוא חוזר בלי יד, ההוא חוזר בלי רגל, ההוא חוזר עם פגם בנפש, אז משתנים. זה מצב חירום, זה מצב חירום לאומי, והסיפור הזה לא נגמר.
ודבר אחרון, אם המיזם הזה שנקרא מדינת ישראל לא יעמוד חס ושלום, ה' ישמור, ה' ירחם, אז האויבים שלנו ישחטו את כולנו ביחד, את הימין ואת השמאל, את הכיפות השחורות עם הכיפות הסרוגות, את אלה שמאמינים בריבונו של עולם, את אלה שלא מאמינים, כי מבחינתם, כמו שהיה בגטו ורשה, העמידו את כולם מול הקיר, ואז אנחנו נשאל איך הגענו למצב הזה שלא הלכנו ביחד. כי ביחד ורק ביחד, וביחד אמיתי, לא מרומה ולא מדומה, רק אז ה' יהיה איתנו. תודה.
דברי דובר/ת #4 | 910 מילים
שלום. ברשות חברי הוועדה, ברשות החיילים הפצועים שנמצאים פה, בגוף ובנפש, אני רוצה שתי הערות ענייניות הוספה לחוק ואני אסביר גם אחרי זה למה. אחת, שבחוק יהיה כתוב שבבין הזמנים בחורים בגיל גיוס עושים שבועיים גדנ"ע פעמיים, ושבסעיף נוסף בחוק יהיה כתוב שגם בחור ישיבה שמגיע לגיל 20 חייב בחמישה ימים בבקו"ם כדי ללמוד על המסלולים השונים לחרדים.
למה אני אומר את זה? כי אפשר לחוקק מה שרוצים לחוקק, אם אין רצון ואם אין אמירה של ראשי הישיבות שהדבר הזה הוא חשוב להם בצורה זו או אחרת אז לא יקרה כלום. אם אי אפשר לתת לבחורים שבועיים גדנ"ע שיראו מה זה צה"ל, שיראו מה זה לירות, כי אולי בעוד שנה או שנתיים הם ירצו להתגייס, אם אין את שיתוף הפעולה הזה אז לא יהיה כלום.
כי השאלה החשובה כאן בחוק הזה זה האם הציבור החרדי רוצה להיות שותף או לא רוצה להיות שותף, זאת השאלה. כי אם אנחנו כמו הצאר הרוסי, או אנחנו כמו הקיסר הגרמני אז לא יקרה כלום. אם אין אמירה ברורה, והיא לא תצא מהחדר הזה, היא תצא מההנהגה הרוחנית שלהם, אם אין אמירה שרוצים את הדבר הזה, ברגע שיש רצון אפשר לבנות את הכול בכל מיני הסדרים, אבל אם אין רצון ואם אין אמירה חינוכית רוחנית שרוצים להיות שותפים לדבר הזה אז לא נצא משום דבר, לא משנה מה יהיה כתוב בחוק.
אני ניסיתי כשהייתי מנהל הימלפרב לארגן ביום הזיכרון לחיילי צה"ל לימוד משניות עם תלמוד תורה מסוים ומי שניהל את הישיבה התלהב מזה, אמרתי שתלמידי הימלפרב יבואו, נלמד משניות ונחזור. לא אל מלא רחמים, לא חיילי צה"ל, לא כלום, והוא התלהב. הוא אמר: אני רק צריך לקבל רשות. שבוע לפני יום הזיכרון אני אומר לו נו? הוא אומר לי: אני מתבייש להגיד לך שלא קיבלתי רשות. אז אם אין את הרצון הזה, את ההכרה, אז על מה אנחנו מדברים כאן? לא ייצא כלום.
ואני רוצה להיות פה לנוער החרדי שרוצה להתגייס, חבל שאסור להם להגיע לכאן. הרי כולנו יודעים שיש נוער חרדי שרוצה להתגייס ואין להם פה. ואני אוהב אותם ואני רוצה שיהיה להם חיים ומי שלא מתאים לו ישיבה, אני רוצה שיהיה לו צבא ואחרי זה יהיה לו השכלה ושהוא יהיה שותף למה שקורה כאן, שיהיה לו חיים יותר מלאים ממה שאפשרי למי שלא רוצה לשבת ליד הסטנדר כל היום. ואני אומר למה לא נותנים להם ברכה בישיבה? לא מתאים לך ללמוד, ראש ישיבה נותן להם ברכה ונשיקה והוא חוזר לישיבה והוא מקבל חיבוק. זה כל מה שצריך.
אבל אם אומרים לו שאין לו חלק לעולם הבא ואם אומרים לו שהוא ידפוק את השידוכים של אחותו ואם הוא צריך לישון בבית החייל בגלל שהוא לא יכול לחזור לשכונה, אז איך יהיה גיוס? איזה גיוס יהיה?
הנוער החרדי הם לא מכסות, הנוער החרדי הם אינדיבידואלים, הם אנשים, יש להם מה להגיד, יש שם גם נוער נפלא, אבל קובעים בשבילם. במדינה דמוקרטית אדם הופך להיות מכסה? חשבתי שבמדינה דמוקרטית אדם הוא אינדיבידואל. יקבעו להם מכסות? אתם יודעים למה יש מכסות. תיתנו להם אפשרות, שחלק מהחוק יהיה שמסבירים להם: עכשיו אתם יכולים להמשיך בישיבה, עכשיו אתם יכולים להצטרף לישיבת הסדר חרדית, עכשיו אתם יכולים ללכת לתחום כזה או תחום אחר.
אבל אם אין מערך הסברה בתוך החוק שמחייב את הבחורים לשמוע הם לעולם לא יוכלו להכריע, אנחנו שוללים מהם את הבחירה החופשית. מה, ראש הישיבה יגיד אתה בטלן אתה הולך? אני הייתי אומר הופך, אתה תלמיד חכם אתה תלך, שהבטלנים ואלה שחלשים בדת שיישארו. ראש הישיבה יחליט עליהם? למה בן אדם במדינה דמוקרטית בגיל 18 ובגיל 20 לא מחליט על החיים שלו?
אני לא אחזור על הדברים שלך, בכלל המראות קורעי הלב האלה של ההורים השכולים, בכלל לא אמרתי לכם שאני מדבר פה בשם הבת שלי נועה שבעלה הצדיק ינון נהרג לפני שנתיים.
הדמורליזציה שתהיה בכוחות המילואים אם לא יראו את הפנים החרדיות יחד איתם, וכמה ישמחו לקראתם וכמה יקבלו אותם וכמה כל ההקפדות שעכשיו מנסים להכניס בתוך החוק כדי שיהיה להם יראת שמים, כל החיילים החילוניים והמסורתיים והכיפות הסרוגות, כולם ירצו לבנות להם את הכול כדי שהכול יהיה להם בקדושה ובטהרה, רק שנראה אותם אומרים: אנחנו באים איתכם.
ואי אפשר גם לרמות את החרדים, מי שהולך לצבא משתנה, מי שהיה בקרב משתנה. יש אנשים שנעשים יותר דתיים ויש אנשים שנעשים פחות דתיים, כי יש להם טענות על ריבונו של עולם. אי אפשר להגיד להם שהם לא תשתנו ואי אפשר להבטיח שום דבר להורים ואי אפשר להבטיח שום דבר לאמא חילונית, אי אפשר להבטיח לה שהבן שלה יחזור, ואי אפשר להבטיח לחייל שהוא יחזור בלי יד. ככה זה מלחמה, אנחנו במלחמה אכזרית והיא לא נגמרה. אז מה מבטיחים? שהכול יהיה בסדר, יגיע משגיח כשרות? כשהנפש פוגשת מוות – ערכתי חופה לבחור, הבאתי את החתן ואת הכלה, אנחנו מדברים על החתונה ופתאום הוא אומר לי: ירמי, אתה צריך להבין, המפק"צ שלי מת בידיים שלי, זה עכשיו לפני החתונה. אז הוא לא השתנה? כולם משתנים.
כל שבוע אני פוגש בוגר אחר של הימלפרב, רבים מאוד עם סוג כזה או אחר של פוסט טראומה. הם מצליחים, הם ממשיכים, מלחמה משנה חיים, היא משנה מדינה, ההוא חוזר בלי יד, ההוא חוזר בלי רגל, ההוא חוזר עם פגם בנפש, אז משתנים. זה מצב חירום, זה מצב חירום לאומי, והסיפור הזה לא נגמר.
ודבר אחרון, אם המיזם הזה שנקרא מדינת ישראל לא יעמוד חס ושלום, ה' ישמור, ה' ירחם, אז האויבים שלנו ישחטו את כולנו ביחד, את הימין ואת השמאל, את הכיפות השחורות עם הכיפות הסרוגות, את אלה שמאמינים בריבונו של עולם, את אלה שלא מאמינים, כי מבחינתם, כמו שהיה בגטו ורשה, העמידו את כולם מול הקיר, ואז אנחנו נשאל איך הגענו למצב הזה שלא הלכנו ביחד. כי ביחד ורק ביחד, וביחד אמיתי, לא מרומה ולא מדומה, רק אז ה' יהיה איתנו. תודה.
דברי דובר/ת #4 | 910 מילים